צהריים בבית משפחת אוסטרובסקי.

אכלנו פירה לצהריים. ערבלתי אותו בשתי נגלות, תודה ששאלתם.

שבעה ומרוצה נועה (בת 5) התיישבה לראות טלויזיה. אני מכניסה את תמר לעגלה, נותנת לה בקבוק, מוציאה את העגלה למרפסת וסוגרת את דלת הזכוכית. כולי מלאת תקווה שתמר תרדם.

10 דקות קריטיות לפניי. 10 דקות בהם רצוי לשמור על שקט בבית.

התחלתי עם נועה. ביקשתי ממנה לעצור את הסרט שהיא רואה ולהמשיך אותו 10 דקות אחרי זה. נועה התחילה לצעוק שהיא לא תוכל לראות את הסרט אחר כך. אני התעקשתי: "אבל עצרת אותו! תוכלי פשוט לנגן אותו אחרי זה באמצעות לחיצה על הכפתור" היא המשיכה להתעקש שהיא לא תוכל. הסבלנות שלי התחילה לפקוע …. 5 דקות קריטיות כבר עברו…"אולי באמת הגיע הזמן לשלוח אותה לחדר ולהעניש על הצרחות שלה?" חשבתי לעצמי….אבל היום היה לי כוח, אולי בגלל שישנתי קצת יותר? אולי כי אני אמא לארבע ופיתחתי את שריר הסבלנות? אולי כי אני כבר לא עובדת בעבודה התובענית שעבדתי לפני? אז עשיתי מאמץ אחרון ושאלתי: "נועה, למה את חושבת שלא תוכלי לראות את הטלויזיה אחרי זה?" נועה: " כי את תפעילי את המכונה שמערבבת פירה ויהיה רעש ולא אוכל לשמוע כלום". הסברתי לה שאני לא מכינה יותר פירה. היא עזבה את הטלויזיה והלכה לעיסוקיה. המאמץ שלי השתלם. שאלה אחת שהפרידה ביני לבינה… ובסוף חיברה ביננו.

תמר כבר לא נרדמה.