אחד הדברים שלמדתי עם ילדי הוא לשחרר אותם, עד הגבול ההגיוני. מתחתי את הגבול הזה עם כל ילדה יותר ויותר וגיליתי שהילדים מאושרים ורגועים יותר (ורוב הסיכויים שגם בריאים יותר) כשהם חופשיים.

בסופו של דבר, בני אדם הם סוג של קופים חכמים שאמורים לחיות בטבע. כשאנחנו כולאים אותם, בתוך העיר, עם כל כך הרבה מגבלות תנועה, מחובתנו המינימלית היא לאפשר להם יכולת תנועה במקומות בהן היא עדיין אפשרית.

ילדה שנותנים לה כפית בגיל שנה ומאפשרים לה לאכול עמה, לומדת הרבה יותר מהר לאכול לבד. היא גודלת להיות אחראית ורגועה יותר.

ילדה שנותנים לה לעלות ולרדת במדרגות, ליפול, לבכות קצת עם עצמה, ולקום לבד, לומדת הרבה יותר מהר להיות עצמאית. יש סיכוי גדול שהיא תדלג על גיל שנתיים הנוראיות כי היא חוותה כבר כשלונות והתמודדה עמם.

אני לא רצה לבדוק מה הפעוטה שלי הוציאה מהמגירה במטבח כי התאמתי את המטבח עבורה … את המטבח ואת כל הבית.

היא יושבת על המדרגה שבתוך המקרר הפתוח ואני מתעלמת מהקולות שהייתי רגילה לשמוע מההורים שלי "המקרר צריך להיות סגור כי כל הקור יוצא ממנו".

היא מוציאה מהמקרר – קטשופ, חלב, תפוח ומלפפון. אני לא עוצרת בעדה כי שום דבר נורא לא קורה, בכל מקרה שוטפים את המלפפון והתפוח לפני האכילה.

היא נולדה להיות ילדה חופשיה ואחראית למעשיה.

היא בתהליך למידה ואני מאפשרת לה ללמוד.

תמונות להמחשה:) :