הורה הוא "מנהל"… ועד שלא מפנימים את זה, לא יהיה טוב (אלה אם כן נולד לכם ילד עם אופי מושלם, שלא צריך הכוונה הורית. גם זה, דרך אגב, קורה).

לא השתתפתי בקורס מנהלים, אבל מהר מאוד הבנתי ש"החומר הוא בידי היוצר". יש הרבה דברים טבעיים בקשר בין ילד להורה, אבל שום דבר טבעי בחינוך. חינוך זה ניהול, זה מאמץ, זה הפעלת ראש, זה "להעמיד דברים על המשקל", זה ללכת נגד האינסטינקט הטבעי לפעמים, זה לקחת את הדברים בידיים שלך ולארגן אותם כך שיהיה טוב יותר.

בתי (בת ה-12) נהגה לשכוח דברים ולא להביא אותם לבית הספר במועד: אישורי יציאה לטיולים, אוכל, עבודות. היא תמיד ידעה שנגבה אותה, ונביא לה את הכל  לבית הספר.

יום אחד אמרתי "די" (בהחלט לא דבר טבעי לעשות), והפסקתי להביא לה דברים.

מאז קרה מהפך  – היא השתנתה והיא החלה להיות אחראית יותר. לדוגמא, היא מכינה את הסנדוויצ'ים שלה לבד ולוקחת אותם בעצמה לבית הספר.

היא לא שוכחת אותם, כי היא יודעת שלא אביא לה אותם.

הם גם טעימים לה – כי היא עושה אותם בדיוק לפי טעמה.

בעיות קשב, שהתבטאו בבעיות זכרון, נעלמו כ"לא היו".

ולא, …. זה לא עבר לי בקלות …

לא מזמן שוב קרה מקרה "שכחה". הבת שלי התקשרה מבית הספר, וביקשה שאביא לה עבודה שעמלה עליה במשך מספר ימים. יום ההגשה הגיע, ו… היא שכחה את העבודה בבית.

"אם לא תביאי אותה, יורידו לי את הציון בסוף המחצית…" היא אמרה לי בטלפון, כשהיא נשמעת לחוצה מתמיד.

כשהיא התקשרה, הייתי בבית. אומנם הייתי עסוקה בטיפול בתינוקת, אבל עדיין – באינסטיקט הטבעי שלי רציתי לעזוב את הכל באותו הרגע,  ולצאת לעזרתה: "צאי מהר ותעזרי לה, את הרי יכולה", שמעתי את הקול הפנימי שלי.

עשיתי הכל הפוך. הסברתי לה בטלפון, שאני לא יכולה לקחת אחריות על מעשיה: "….בפעם הבאה אל תשכחי".

הצעתי לה גם פתרונות יצירתיים לפתור את הבעיה: "… את יכולה לבקש מהמורה לצאת באמצע היום ולהביא את העבודה." (אנחנו גרים 10 דקות הליכה מבית הספר)

הצעתי לה גם: "…תבקשי מהמורה להביא את העבודה מחר"…

כמובן כל זה תוך התנגדות נחרצת מצידה.

היא הביאה את העבודה יום למחרת, המורה הורידה לה ציון ב- 10 נקודות ושום דבר נורא לא קרה, … אבל היא כן למדה שיעור חשוב על אחריות. … שוב.