אני מנסה להקציף חלב לקפה עם המקציף של קופיקס וחושבת לעצמי – האם אני באמת רוצה חלב מוקצף? הוא פשוט היה במגירה שפתחתי וניסיתי להוכיח לעצמי שהוא נורא חיוני.

אני נזכרת בראיון של גיל שוויד, הבעלים של צ'ק פוינט. כשהבן שלו רצה לקנות את המחשב הכי טוב בתבל, שוויד, שבהחלט יכול להרשות לעצמו את הרכישה הזו, שאל את בנו: "האם אתה באמת צריך את זה? תבדוק מה הצרכים שלך, נקבע מה הנתונים של המחשב שאתה צריך (זכרון וכדומה) ואז נרכוש אותו". הם לא קנו את המחשב הכי טוב בתבל….

פעם בשלושה חודשים אני מוציאה מהבית לפחות שק גדול אחד של דברים לתרומה (מסכנים הנזקקים…). ואני שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה שאפילו אני, שלא קונה דברים מיותרים (כך לפחות אני נוטה להאמין), הפכתי לעבד של "דברים". אני מעבירה אותם ממקום למקום, מסדרת, תורמת, זורקת – למה?!

אני לא מרחמת יותר על סבתא שלי שהיו לה ארבעה בנים באוקראינה, ולא היו לה טיטולים והיא כיבסה בידיים.

היה לה מה שאין לי: ילדים שמשחקים רוב הזמן בחצר, בגד או שניים לכל ילד (אין על מה לריב ולדרוש כל בוקר), לא היו טלפונים ניידים (…ילדים מרוכזים יותר, שמחים יותר, רבים פחות עם ההורים), התכתבויות מיותרות בוואטס אפ, פעילויות אין סוף ביוזמת ההורים, מיילים של גננות עם תוכנית עבודה לשבוע….

כשבתי מבקשת בגד נוסף, אני שואלת אותה – "האם את צריכה?" אני בהחלט יכולה לקנות לה "5 בגדי ים" כמו אצל הבת שהשוויצה בכך בכיתה, אבל אני שואלת אותה "האם את באמת צריכה 5 בגדי ים?".

אני מובילה את הבנות הקטנות שלי לחלון ומצביעה עם האצבע לבית שרירותי ואומרת: "שם גרה ילדה שאין לה אף צעצוע, ראיתי אותה בוכה". הלב שלהן נמס והן ניגשות למגירת הצעצועים ומתחילות לדון על דובי, בובה קטנה מיותרת ועוד…ואני חושבת על הילדה ממול, שקיימת בדמיון שלי והיא מאושרת.

אני עומדת מול רוח הצריכה ומנסה לעצור אותה… אני חייבת זאת בשביל הילדים שלי…

סבתא שלי לא הייתה צריכה, אני – כן. באסה!

כל הדברים החיוניים של פעם בשנה שהולכים מיד לפח (ולא, אני לא מצטערת..):

חוק "האחסון" שלי:

אני שואלת את עצמי: "האם השתמשתי ב"דבר" הזה השנה?" – "לא".

שומרת שנה נוספת.

בעוד שנה, שוב שואלת: "האם השתמשתי בדבר החיוני הזה השנה?" לא. שנתיים לא השתמשת!

….זורקת.