"ואו!"…וכעבור זמן קצר, לגבי אותו הציור, כבר בקול אחר, שקט יותר ומלא התלבטות, לעצמה: "את בטוחה שאת רוצה את זה?". נועה, בת ה-5, ממיינת את הציורים שלה מהגן – אחד לריצפה, אחד לקלסר.

"שירן חסרה בציור הזה"…

"ואו! … עוד!!… זה יותר מדי ציורים."

"את הציור הזה ציירנו ביחד עם שירה x… להשאיר"

"זה סיפור שכתבתי..תקריאי לי אותו… אני אוהבת אותו!"

"… זה יותר מדי. אין מקום בקלסר. פשוט אהבתי לצייר יותר מדי!…לזרוק!"

"זה… לא כל כך. …לפח"

"זה צבעוני לדעתך?.."

כך, לאט לאט, אני ונועה, מייננו את הציורים שלה לשתי חבילות – אחת לתיוק בקלסר ואחת …לפח.

תוך כדי המיון נועה הסתכלה על כל ציור בעיון, שקלה את כל הבעד והנגד – להשאיר או לזרוק, ובחנה את איכות הציור – האם הוא מספיק צבעוני, האם חסרים בו פרטים, האם הוא מיוחד או שכבר תייקנו מהסוג הזה (היא נאלצה, תוך כדי המיון, להתמודד עם השאלה שלי – "האם צריך כל כך הרבה חדי קרן?").

בפעם הראשונה שמייננו את הציורים, לפני כשנה, בחבילת הציורים לפח היו כ-3-4 ציורים בלבד. היום, אחרי המיון, ראינו על הריצפה חבילה שלמה. היא התבגרה.

ובעוד כמה שנים היא תתבגר עוד… היא תבנה זוגיות טובה ויציבה, תצליח בעבודה ובחברה, ויקרו לה הרבה דברים טובים… חלקם בזכות היכולת שלה "לזרוק לפח" ולהמשיך הלאה. … לפחות כך אני מקווה…