עד לא מזמן, נועה הייתה ילדה רגילה בת 6 – ילדה, שלוקח לה המון זמן להתארגן בבוקר לגן. גם אני הייתי אמא רגילה – ניסיתי למצוא, ללא הצלחה ממשית, את הפתרון לבעיית ההתארגנות שלה.

כדי לקצר את זמני ההתארגנות של נועה בבוקר, ניסיתי כמעט הכל:

• לקחתי אותה יד ביד, עברתי איתה על "נקודות המעבר" שלה בבוקר (להתלבש, לצחצח שיניים, לסדר מיטה…) ודננו על "נקודות התורפה", כמו לדוגמא: "נועה, אומנם זה כיף לעשות פרצופים מול המראה, אבל זה צורך זמן. תעשי פרצוף או שניים וזהו…". נועה צחקה, הבינה, אך זה עזר רק במקצת.
• קניתי תחתונים נוספים, ומיינתי את אלו שהיו אצלה במגירה, כי התברר שחלקם היו קטנים עליה. המחשבות על גודל התחתון עיכבו אותה גם…
• השארתי אותה עם אחותה הגדולה בבית, בזמן שאני לוקחת את האחות הקטנה לגן. היא הבטיחה להתארגן לבד. היא הבטיחה וקיימה – כשחזרתי, היא הייתה כמעט מוכנה. כמעט….

גם צרחות של יאוש לא עזרו….

• ביטלתי לה מפגש חברות (בניגוד לדעה של מיכל דליות שטוענת שעונש צריך להיות קשור למעשה, אבל חשבתי לעצמי "מה היא יודעת על חוויות היום יום של הורה פשוט, שאין לו זמן למחשבות עמוקות"). הביטול תסכל אותה, אך לא עזר.
• הסברתי לה שכל החברים משחקים ונהנים מ- 7:30, והיא מפסידה את שעת המשחקים.

שום דבר לא עזר באמת…. הזמנים אומנם הצטמצמו, אבל זה עדיין לא הספיק.

…. ואז זה קרה. ברגע של חולשה (או יותר נכון "חוזקה מחשבתית") אמרתי לה: "בשנה הבאה את צריכה ללכת לבית ספר. בית ספר מתחיל ב-8:00. את לא תוכלי להגיע בזמן ולכן לא אוכל לרשום אותך לשם. תצטרכי להשאר שנה נוספת בגן".

בשביל נועה, שחולמת להגיע לבית הספר, ושמאמינה, בכל ליבה, ששם קורים הדברים המעניינים באמת, ושכרגע, רק הגיל הוא זה שעוצר את "העלייה לפיסגה" – זאת הייתה "מכה מתחת לחגורה". "אין בעיה", ענתה נועה, "אני אקום מוקדם כדי להיות בשמונה בגן". … ככה פשוט.

לא עוד תחנונים, לא עוד בדיקות מעקב – יום למחרת, נועה פשוט התלבשה ויצאה מהבית. זה חזר על עצמו גם יום אחרי זה, …. ויום אחרי זה… . … ואז הרגשתי קצת טיפשה "איך עד היום לא מצאתי את הכפתור הנכון ללחוץ עליו". … אבל כנראה שאנחנו חכמים רק בדיעבד ושעדיף "מאוחר", מאשר "לעולם לא".