שואפים למצוינות? – אנחנו כן.

הקיץ ביקרו אצלי אורחים יקרים, כל אחד בתורו – חברה שלי מלוס אנג'לס עם בעלה ושלושת ילדיה, וגיסי עם אחיינית שלי, ממוסקבה. שניהם גרמו לי לבחון מחדש את התשובה לשאלה שהטרידה אותי מזמן "האם אני שואפת למצוינות בקשר לחינוך ילדיי?" כשעזבו, הבנתי סופית ש"לא" ואני יכולה לעשות יותר למען הבנות שלי.

ואני אתחיל דווקא לא מסיפור על האורחים. (בסוף נגיע גם אליהם וגם לספרים…)

פעם, באירוע …, הזדמן לי לשבת ליד מנהלת הגנים בעיר. תוך כדי השיחה התחלנו לדבר על כך שבתי מנגנת בפסנתר ואני מזכירה לה כל פעם להתאמן עליו. מדי פעם היא צועקת "שהיא תעזוב את הכל", מדי פעם היא נהנית ומושיבה בעצמה את כל המשפחה להאזין לנגינה שלה.

"יש לי דברים יותר חשובים ללמד (להכריח) את הילד שלי מאשר נגינה על הפסנתר", אמרה לי המנהלת. ואני חשבתי לעצמי: "איזה דבר כל כך חשוב היא יכולה ללמד את הילד שלה אם בהינף יד ובקלות בלתי נסבלת היא פוסלת – התמדה, סבלנות, פיתוח אינטליגנציה, ומה לא – הטמונים בנגינה בפסנתר. "

והנה לכם עוד סיפור על חינוך בארצנו – כתבתי סיפור ילדים וסיכמתי עם הגננת של הילדה שלי שאקריא אותו לילדים בגן. רציתי לראות את התגובות של הילדים לסיפור ולקבל ממנה הערות בונות. בסוף הקריאה שאלתי לדעתה, והיא ענתה לי: "את צריכה להוריד את רמת השפה בסיפור. …. עכשיו ילדים הם לא כמו שהיו פעם".

…שואפים למצוינות – לא?!

… ועוד קצת על "המצוינות" בגנים – אני עומדת במסיבת סיום בגן החובה, בו מופיעים ילדים שצריכים להעלות לביה"ס, ורואה איך, במשך שעה שלמה, המפעילה מרימה ומורידה את הידיים, עם השיר, והילדים חוזרים אחריה, כמו קופים קטנים. ההורים מרוצים. המוזיקה מרגשת. …. זה לא שאני נגד "הרמות והורדות" בשביל הכיף, אבל איפה דקלום שירים לפיתוח הזיכרון של הילדים, איפה פיתוח יכולת עמידה מול הקהל, איפה שימוש בשפה יפה….איפה "להראות את כל מה שלמדנו במשך שנה?".

"שאיפה למצוינות" זה לא במערכת החינוך שלנו…

אולי רק בבית….

ובחזרה לאורחים שלי….

הבן המוכשר של החברה שלי (ההיא מלוס אנג'לס), בן ה- 13, לקח ספר שירה ברוסית שהיה מונח אצלנו על השולחן ופשוט התחיל לקרוא אותו. (שפת האם שלו, דרך אגב, היא אנגלית). כששאלתי את בעלה של החברה שלי – "איך..?". הוא ענה: "יש לו טלפון טיפש ולכן הוא קורא הרבה ספרים". בעלי: "אבל לרוב הילדים יש, …הוא יישאר מאחור". בעלה של חברה שלי ענה: "רק 5% מהאוכלוסייה הם משכילים באמת והם מנהלים את "האחרים". הוא יהיה ביניהם (המנהלים)". הוא הגזים, אבל גם צדק.

ועכשיו לגיסי – גיסי, תסריטאי ובמאי מפורסם שחי ופועל במוסקבה (אשמור על פרטיותו..), בעת ביקורו בארץ, הביע את חוסר הסיפוק שלו מהספרים שהילדים שלי קוראים (או יותר נכון "לא קוראים"). הוא צדק. הם לא קראו שום ספר רציני שמרחיב אופקים, דורש סבלנות ובאמת מפתח דמיון – ספרים בינלאומיים שדורות על גבי דורות גדלו עליהם (ואל נא לכם לזלזל בדורות של קוראים). הוא הלך וקנה לבתי בת ה-13 את "הרוזן ממונטה קריסטו" ואמר בפשטות – "תקריאי לה אותו (ותסבירי כשהיא צריכה)". "..אבל היא ילדה בת 13!" עניתי לו. …..

אומנם אני כבר לא אוכל לקחת את הטלפונים הניידים של הילדים שלי, אבל להקריא להם ספרים שאני חושבת שהם צריכים לקרוא, אני יכולה. אני יכולה להרים את הרמה של הבנות שלי ולגרום להן "לשאוף למצוינות" באמת. … כך חשבתי כשכולם עזבו לארצם … וכך עשיתי.

כבר למחרת הלכתי לספריה ולקחתי הביתה ספרים שאני חושבת שבנות ה- 6 וה-10 צריכות לקרוא, ושגיסי המליץ עליהם (אלו הן קלאסיקות ילדות בינלאומיות שכולם מכירים):

בערב, כשהבנות שכבו במיטה, התיישבתי לידם והתחלתי להקריא להן את הספר של קיפלינג "סיפורי ככה וככה". בחרתי להתחיל בסיפורים קצרים של קיפלינג בהמלצת הספרנית. זאת הייתה בחירה טובה כי הילדים היו צריכים להתמודד רק עם השפה הגבוהה ולא עם סיפור ארוך. כשראיתי שהילדים התחילו ליהנות מהסיפורים של קיפלינג, עברתי, כמה ימים אחר כך, לספר רציני יותר, של ז'ול וורן – "מסע לבטן האדמה".

אלו הן ספרים שדורשים מההורה ומהילד, סבלנות. הסברתי לבנות שלי מילים ("מה זה חברבורות?"), הסברתי להן מושגים ("מה זה פיורד"), ולבסוף קיבלתי ילדים משכילים יותר.

סך הכל לא הרגשתי שהשקעתי המון זמן או מאמצים – כ- 15 דקות בערב ו… פעוטה אחת שמסתכלת טלוויזיה קצת יותר מדי.

ולגבי המתבגרת – אחרי שינה ערבה, ארוחת בוקר טעימה, ותוך התעקשות מצידי (ואי רצון לבייש את הדוד שלה) היא הסכימה שאקריא לה את "הרוזן ממונטה קריסטו". לקחתי כדור "כדור הארץ", סיפרתי לה על מריה אנטואנט המגונדרת, המוות שלה, המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליאון וג'וזפין (עם השמלות הצנועות שלה ואהבתה לאומנות), הראתי לה, על הכדור ("כדור הארץ"), את המדינות שכבש הנפוליאון ואת המקום בו נקלע כשנתפס בפעם הראשונה – האי אלבה. היא אמרה: "זה קצת מעניין". משם הדרך לתחילת קריאת הספר הייתה קצרה יותר.

אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל אני מאמינה שנגיע לסופה (שני כרכים כבר ציינתי?) .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s