רציתי מאוד לבקר שוב במוזיאון ארצות המקרא. בפעם האחרונה, שביקרתי שם, יצאתי בהרגשה שלא ראיתי דבר. במיוחד ריתקו אותי המפות שהיו תלויות על הקיר ושהציגו את ההתפתחות של ההתיישבות באזור ארץ ישראל הקדומה, ודרכי המסחר שעברו כאן.

כשנשלח אלי פרסום על פעילות "לכל הרוחות והכשפים" שמועברת שם, הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לביקור חוזר. "אכניס את הבנות לפעילות וכך אוכל ליהנות מהתצוגות במוזיאון", חשבתי לעצמי. לקחתי את שתיים מהבנות שלי – את שירן, בת ה-10 ואת נועה בת ה- 6 – ויצאתי ליום כיף בירושלים. הזמנתי מקום לסיור כשהיינו כבר בדרך לירושלים.

רק הגענו וכבר נכנסנו לפעילות. איחרנו בדקה. הפעילות הייתה כל כך מעניינת שהחלטתי להמשיך עם הילדים (ושוב ויתרתי על החוויה האישית שלי).

מדריך המחופש לאיש מימי קדם, סייר איתנו במוזיאון וסיפר לילדים על קמעות (הם הכינו קמע והראו להם קמעות אמתיים, שנמצאו בחפירות), על שדים (הילד המתנדב התחפש לשד כמו בימי קדם), על כתב העתיק וקערות ללכידת השדים (הילדים פענחו כתובת בארמית העוסקת בלכידת השדים), על מומיה ואופן הכנתה (המדריך הוציא ממנה לב, מוח וכדומה, והסביר על תהליך החניתה). כל הסיור היה מלווה בהפעלת הילדים.

משנסתיים הסיור, עברנו למתחם היצירה בחוץ. במתחם היצירה אפשר היה להכין קערה ללכידת השדים ולכתוב בה בכתב עתיק, לגלגל כדור תמרים, להכין קמע מעץ, להתחפש לדמויות מימי קדם, ועוד.

למרות שהילדים היו כבר עייפים, עברנו בדרכנו ליציאה, דרך "החדר הכחול", המוקדש לתקופת בבל. בחדר, בין היתר, הוצג סרט שמסביר לילדים איך נהרס בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. הסרט היה מצוין והעביר טוב את ההיסטוריה לילדים.

יצאנו מהמוזיאון רעבות. לאחר חיפוש חניה וניסיון להגיע ל"קפה גן הסיפור", הגענו למסעדת "אמא". המסעדה ממוקמת במבנה אבן עתיק, מיוחד למראה. אוכל ביתי טעים הוגש לנו לשולחן. הזמננו מנה אחת שחילקנו יחדיו – אורז עם בשר, סלטים, לחם – זה הספיק ואף נשאר אוכל על השולחן. (בנושא הגלוטן – במסעדה מכירים את המושג "גלוטן". המלצרית אמרה לי שיש אפשרויות אוכל ללא גלוטן. אין לחם ללא גלוטן.)

הבנות יצאו שבעות ומרוצות, והכריזו שהן רוצות להמשיך לטייל. ביקשו וקיבלו – המשכנו לשוק מחנה יהודה, קנינו חלבה וטחינה מ"מלך החלבה", המיוצרת במקום עם אבני ריחיים, בחרנו ברד מתוך כ-20 סוגים של ברד (נזכור לעד את הברד בטעם אגוזים שאפשר לשתות דרך קשית שהיא סוכרית גומי ארוכה) והמשכנו ללכת ברחוב יפו, המובילה לממילא ולעיר העתיקה.

הברד החזיק כמעט עד העיר העתיקה. בדרך, נכנסנו לחנויות ספרים "אמיתיות" – חוויה בפני עצמה. בחנויות הספרים שראינו שם, אין ספרים "על נסיכות". הם מוכרים ספרים רציניים לילדים ולמבוגרים, כמו ש"היה פעם". המוכרת עברה עם שירן בת ה-10 על הספרים שבתצוגה, ובהתלהבות המליצה לה על הספר "אסופית". "אני מוכרת רק את הספרים שאני אוהבת", אמרה הבחורה, עם קעקוע ענק על ידה ועל רגלה, והסתכלה בעיניים של שירן. שירן הייתה מהופנטת. קנינו את הספר. היא קוראת אותו היום. ("שירן, איך הוא?". היא: "בהתחלה היה לא מעניין עכשיו התחיל להיות מעניין")

עברנו ליד איש שניגן על פסנתר כנף. כנראה העירייה הציבה את הפסנתר לרווחת התושבים. נכנסנו לגלריות ציורים ופסלים מהממות שנקרו לנו בדרך. … והגענו לממילא. …. רצינו להתפנות.

בחירת השירותים בקניון ממילא, מכל השירותים בסביבה, הייתה מוצלחת במיוחד בגלל צמידות למעלית הזמן … כבר הגענו – לא ניכנס?

מעלית הזמן, מלבד החוויה עצמה של נסיעה בכיסאות נעים, סידרה לנו בראש את כל ההיסטוריה של ירושלים, שחלקה כבר למדנו במוזיאון ארצות המקרא. הילדים רותקו לסרט בו הציגו שוב את נפילת בית המקדש הראשון, גלות בבל (ראו איך צדקיהו, מלך ישראל, נענש על המרד, עיניו נעקרות והוא מובל עיוור לבבל, ברגל -פרט שילדים שלי לא שכחו), עליית כורש בפרס, וחזרה של יהודים מגלות בבל לירושלים, בניית בית המקדש השני, תקופת הרומאים, ביקור קיסרית הלנה, אמה של קיסר רומאי (מי שוכח מלכות אמיתיות ומרשימות?) ועוד – יצאנו מרוצות.

חזרנו במטרונית (חוויה בפני עצמה) כמעט עד המקום שחנינו בו, ליד מסעדת "אמא". בדרך לאוטו, ליטפנו חתולה יפהפיה עם פעמון על צווארה.

כרזת אהבה אחרונה שראינו לפני שנכנסנו לאוטו (חפשו אותה בתמונה – "האבטיח שולח לך נשיקות"):

גם אנחנו אוהבים אותך …ירושלים.

הילדות היו עייפות, אך הכריזו פה אחד ש"היה כיף!". זה היה בהחלט טיול למיטיבי לכת, אבל נהננו בו מאוד ולמדנו המון.