עד שנולדה הילדה הרביעית שלי, ראיתי התקפי זעם של פעוטות רק בסרטונים שרצים ב-youtube,.. ואולי מדי פעם ברחוב. לא השקעתי הרבה מחשבה בבעיות של אחרים: "ההורים בטח מפנקים את הילדים האלו, לכן הם צורחים כשלא מקבלים משהו". ….עד ש"זה" הגיע אלי הביתה.

התקפי הזעם תפסו אותי לא מוכנה. חשבתי ש"כבר ראיתי את הכל" עם שלושת בנותי הבוגרות, אבל התברר ש"לא", ול"טבע" היו עוד דברים לחדש לי.

כשבתי הגיע לגיל שנתיים חצי, היא התחילה להשטח על המדרכה, באמצע הרחוב ולצרוח בצרחות אימים. עמדתי לידה חסרת אונים, פשוט הסתכלתי עליה וחיכית עד ש"יעבור הזעם".

זאת הייתה השיטה – לחכות ולהציע לה חיבוק "יציאה מהמצב אליו נקלתה". תמיד "הצעתי" ולא "כפיתי" אותו, ו….חיכיתי. התעלמתי מהמבטים של אנשים מסביב ופשוט עמדתי ולא הרמתי את הילדה שלי – ששכבה על המדרכה, וצרחה בכל הכוח שהיה לה בגרון.

עד היום אני מודה לאשה שעברה לידי, באמצע יום בהיר אחד, תוך כדי ההתקף של הילדה, ואמרה: "בדיוק ככה צריך. זה יעבור עם הגיל." היא המשיכה לדרכה עם ילדיה הגדולים כאילו כלום לא קרה. אשה חזקה וטובת לב. בתי בינתיים סיימה לצרוח וקמה מהמדרכה, אמרה "זהו" בנחישות וביקשה חיבוק, שאותו קיבלה באהבה. כך הייתה עושה תמיד.

ההתקפים שהיו לה בחוץ, עברו תוך חודש חודשיים מאז שהתחילו, אך בבית המשיכו, עד ש…

יום אחד הלכתי איתה לאבחון אצל קלינאית תקשורת, הקלינאית נתנה לי למלא מלא טפסים. ראיתי את בתי מאבדת את הסבלנות. היא הייתה מתוסכלת, מסתובבת בחדר שהיא מיצתה כבר. ידעתי ש"הנה ההתקף מגיע". …והוא הגיע. בכל הכוח. זה התחיל מ"הולכים הביתה" וכשסירבתי, התחילו צרחות אימים. הקלינאית, שלא ציפתה לזה, נראתה חסרת עונים. בטח הצטערה על "10000" הטפסים שנתנה לי למלא.

סירבתי ללכת הביתה. הושבתי את הילדה הצורחת, התיישבתי מולה ונתתי לה לצרוח.

פה נכנסה לתמונה "החברה של הקלינאית". היא הגיע, בעקבות הצרחות, מהחדר הסמוך. היא ניסתה להציע לילדה חיבוקים, וכצפוי, מהר מאוד קיבלה סירוב וצרחות גדולות יותר. חיכיתי, בפעם הראשונה, כ-5-10 דקות עד שיעבור הזעם. לא הצעתי לה "בואי נלך הביתה" ולא "בואי תקבלי עוגיה". שום דבר. נתתי לה לצרוח. זה היה נורא. הן חיכו. ואני חיכיתי. בסוף, הילדה קמה כרגיל, אמרה "זהו" וביקשה חיבוק, שאותו כמובן קיבלה. הסטרס שעברנו היה גדול מדי – גם בשבילי. חיבקתי אותה בחוזקה והתאפקתי שלא לבכות.

החברה של הקלינאית (עד היום אני לא יודעת מה בדיוק התפקיד שלה בכוח) התחילה לשאול אותי שאלות. כשהסברתי לה שהתקפי הזעם, שהיו לה בחוץ , עברו, אבל בבית עדיין ממשיכים, ושהם קורים, בדרך כלל, כשהיא עייפה, היא ענתה לי: "את עושה משהו לא נכון אם הם לא דועכים". היא המשיכה לשאול אותי שאלות מכוונות, כמו: "האם את תמיד נותנת לה את כל מה שהיא רוצה?" ….בסוף יצאתי מהמקום עם מסקנה אחת ברורה – בבית, אני מסיתה את תשומת הלב של הבת שלי ולא נותנת לה להבין שהיא לא יכולה לקבל את הדבר שהיא רוצה – זאת הסיבה לכך שההתקפים ממשיכים.

מאותו היום, נתתי לה לצרוח ולא הצעתי שום דבר בתמורה. זה היה נורא, אך ההתקפים דעכו ושבוע לפני יום ההולדת שלוש, הם עברו כליל.

היום, כשהיא מתאכזבת, היא בוכה "בקטנה", וכשהיא מבינה שאני לא מוותרת לה, היא אומרת לעצמה, בקול נחוש, "זהו", ומבקשת ממני חיבוק.

האם זה הגיל או "התרגיל"? לא יודעת, אבל סוף סוף "זה" נגמר.