למה ילדות שלי "אוכלות הכל"?

לפני כשבוע צפיתי בתוכנית טלוויזיה על "ילדים בררניים". היא ציערה אותי …. אך היא גם לא הפתיע אותי. אני מזהה את הילדים האלו בסביבת הילדים שלי. כשהבנות שלי מגיעות עם חברה חדשה הביתה, בדרך כלל בזמן של ארוחת צהריים, הדבר הראשון שאני שמה לב אליו – איזה מבט היא מפנה לסירים שבכיריים – מבט חושש או מבט מתעניין. בכל מבט כזה טמון עולם ומלואו ובעיקר "היחס לאוכל" שהיא הביאה מהבית.

ילדות שלי שונות מאוד באופי, אבל הן אוכלות פחות או יותר הכל. כמו לכל בן אדם בוגר, יש להן העדפות, אבל הן לא "בררניות".

כשצפיתי בתוכנית על "הילדים הבררניים", שאלתי את עצמי: "איך מתחילות ההפרעות? מה הטריגר?" אומנם הבית שלי הוא "נטול ההפרעות", אבל אני בהחלט יכולתי לזהות את הדקות "הקריטיות", בהן הרגשתי כמו "רב חובל המנווט את הספינה בים סוער". הכל היה תלוי בי – "לאן אבחר לפנות": כשהילדה שלי בת השנתיים וחצי הייתה צורחת כי לא קיבלה דבר שרצתה, האם אושיט לה קוראסון שוקולד או אגרום לה להבין שהדבר שרצתה הוא "דבר שאסור"? כשהגיע זמן ארוחת צהריים ובתי דורשת ממתק שראתה, האם אתן לה אותו או אדרוש, גם אם הצרחות מתגברים, לאכול אוכל רגיל שבישלתי? האם כשיושבים ליד השולחן, המלא באוכל, והיא לא רוצה לאכול, אתחיל לחפש לה משהו אחר? האם אבשל מאכל חדש ואאפשר לילדים לטעום ממנו או אבשל "את הפסטה הידועה"? לרוב העדפתי את טובת הילד ולא את טובתי (וטובתי היא הפסקת הצרחות או הדרישות, או לבשל את "הידוע וכך להבטיח שלא יזרק לפח).

כשהילדות שלי אמרו שהן לא אוהבות לאכול xxx, אף פעם לא הסקתי מכך מסקנה ישירה ש"היא לא אוהבת xxx" (וגרוע מכך, לא הייתי מספרת לאחרים, בנוכחות של הילד, ש"הילד שלי בררן" – דבר שמקבע התנהגות רעה). הייתי מציעה שוב, אותו xxx, כעבור זמן מה, כחלק מארוחה שאני מכינה לכולם בבית. מדי פעם גם משכנעת את הילדים לטעום. מדי פעם הן גם מסכימות ("בשביל אמא", "בשביל אבא" ו"בשביל המטוס"…).

ואולי הכל מתחיל מגיל צעיר יותר?

הקטנה שלי בת 3 היום. כשאני מבשלת, אני מושיבה אותה לידי, ומאפשרת לה למסור לי בצל, מלפפון, עגבניה, לשפוך את כל מה שחתכתי או גיררתי בפומפיה לקערה (גם נותנת לה לגרר), להביא לי חלב מהמקרר ולערבב ביצה – היא תמיד שמחה לעשות זאת ותמיד – טועמת את האוכל ש"היא מכינה". היא גם אוכלת כמעט הכל.

ואולי הכל מתחיל בגיל עוד יותר צעיר?

גם כשהבנות שלי היו פעוטות, תמיד העדפתי לתת להן מרק טחון במקום פירות מתוקים. כשטעמתי את הסימילאק "שלוש", הבנתי שהוא מלא בסוכר וצריך להפטר ממנו. החלפתי אותו, זמנית, בסימילאק "שתיים", שלפי הטעם, הכיל פחות סוכר.

הבנות שלך אוכלות "את זה"? כן, הבנות שלי אוכלות את "דייסת קוואקר". הן אוכלות אותה כי מגיל צעיר הצעתי להן אותה. גם בעלי, שפחות אוהב דייסה, בישל אותה לבנות.

המתוק בחיים שלנו

המשפט "בא לי משהו מתוק" הוא משפט שמצריך התייחסות מיוחדת. גם אני נלחמת עם ילדים שלי מול כמות הממתקים שהסביבה מציעה להן. אין לי מגירת ממתקים בבית (…רחמים על הילדים….לא חבל לכם עליהם?!), אבל מדי פעם ילדים שלי מקבלים מתוק, בעיקר כחלק מאוכל "ביתי":

  • צלחת עם יוגורט (ללא סוכר), סילאן (ללא סוכר) ופצפוצי אורז מלא (ללא סוכר) – כל הבנות "מתות על זה"
  • חלבה נוגט (של טחינת אל ארז, ללא שמן דקלים)

  • תותים עם סוכר ושמנת
  • בלינצ'ס גבינה
  • שוקולד מריר בהכנה עצמית
  • מדי פעם אני אופה עוגה לשבת

אין אצלי בבית שתיה מתוקה, יוגורטים מתוקים, חטיפים או שוקולדים. הילדות שלי מקבלות את כל המתוק הזה באירועים חברתיים אליהם הן מוזמנות.

אז אני לא יודעת איך מתמודדים עם ילדים בררניים, אבל אני יודעת איך "לא להגיע לזה". מקווה שהפוסט הזה יעזור לפחות לחלקכם.

נ.ב
…ואף מילה על הנזק שגורם הסוכר ועל האושר שצריך להיות בחיינו והסוכר משמש לו כתחליף.