פרק א – שיחה עם מתבגרת
"את יודעת הרי שאי אפשר לשבת כל היום בטלפון …. זה לא טוב למוח. עכשיו, בגיל שלך, נוצרים קשרים בין האזורים השונים שלו. אם את לא תאמצי אותו – בקריאה או בפעולות אחרות – לא יווצרו הקשרים הנכונים". מקבלת מבט מאיים בתגובה.
"….אני כבר הולכת. … פשוט אכפת לי ממך", אני ממשיכה את המונולוג שלי לשניה נוספת ומסתובבת כדי לצאת. כשאני כבר בדרך אל הדלת, היא עונה לי: "אני יודעת אמא".
אני לא מראה לה את ההתרגשות שלי ויוצאת.
כעבור 5 דקות אני שומעת אותה יוצאת החוצה להתאוור.
כשחוזרת, היא מסכימה להצעה שלי – בשבת, לקרוא, כולנו ביחד – עם האחיות שלה, את הספר "נשים קטנות".
"נחמד", היא ענתה להצעה שלי, ואחרי מחשבה אף הוסיפה: "רעיון טוב".
(האחיות שלה אומנם קראו גרסאות שונות של הספר, אך הסכימו מיד לשמוע אותו בפעם השניה!)
ביום אחר, אחרי שיחה דומה לזו שהייתה לנו, הייתי גם שולחת לה, לוואטס אפ, קישור עם הסבר מ"מומחה אמיתי" (שהוא לא "אמא"), על ההתפתחות של המוח אצל המתבגר, ואיך בהיה ממושכת בנייד משפיעה עליו. הפעם לא הייתי צריכה לעשות זאת.
לפני כמה שנים, אותו המצב – "הילדה שהגזימה בשימוש בטלפון הנייד", היה מסתיים בצורה אחרת לגמרי.
הייתי פונה לבתי: "תפסיקי מיד עם הטלפון! כמה אפשר?! אני אקח לך אותו!". התגובה שלה הייתה – צרחות, טריקת דלתות…
יחי ההבדל! עם השנים, למדתי לכבד את הנערה המתבגרת שעומדת מולי – לכבד את רצונותיה, לסמוך עליה – גם אם קצת קשה לי, לדלג על כשלונותיה (כי זה מה שמחשל אותה), לדפוק בדלת לפני שאני נכנסת לחדר שלה, לשאול אותה "אם היא רוצה …לנסוע/ללכת…" ולהשלים עם זה שהיא "לא", לטפל בדרך בהתקפי זעם ומדי פעם להסביר לה ש"אמא רוצה רק טוב בשבילה ואוהבת אותה" … וכמובן, יש לציין – איך לא?! – לשרוד את ההבדלים ההתפתחותיים שקורים במוח בין הגילאים 12 ו-14.
…אך בעיקר התחלתי להקשיב לה, והיא – לי בחזרה.
הניסים קורים …..
אני אוהבת אותה מאוד.
פרק ב – כמה ימים אחרי
לא קראנו את "הנשים הקטנות" בשבת, כי התברר שהיא לא אוהבת "את הסגנון הזה". "ואיזה סגנון את אוהבת?!", שאלתי אותה. היא ענתה: "מדע בדיוני". מופתעת, הלכתי לחפש ספר מדע בדיוני, ולמזלי, גם מצאתי אותו. הכותרת "אשתו של הנוסע בזמן" סיקרנה אותה. קראנו אותו בהנאה.
בערב, יצאנו ביחד לטיול ליד הבית. היא הזמינה אותי לטיול. שוב התרגשתי. תכננו את חופשת הקיץ. היא סיפרה שהיא רוצה ללמוד ספרדית (שוב) וללמוד לגלוש על סקייטבורד. לא רבנו כמו פעם. נהננו.
החיים נפלאים.
פרק ג – שיחה במעלית
"איך גדלו לך הילדים!", אמרה השכנה שנכנסה למעלית איתנו והסתכלה על תמר, בת ה-3 ונועה בת ה-7 שעמדו לצידי. "משקים אותם ובסוף הם גדלים", עניתי לה. "ממש ככה. ולא רק, גם קוצרים את הפירות!", סיכמה. מותר לה לסכם – יש לה שני ילדים גדולים, בת ובן, בגיל 18+. "תאמין לי, קוצרים ועוד איך קוצרים!", היא פנתה הפעם לבעלי כאילו מנסה לשכנע ולעודד אותו.
…ואני חשבתי, "איזה כיף לשמוע דברים חיוביים על הבוקר….ובעיקר – איזה כיף לי! בתי רק בת 14 ואני כבר מרגישה שאני "קוצרת את את הפירות". השכנה לא צריכה לשכנע אותי." החיים באמת נפלאים.
ayalona.com 