"את לא מבינה מה היא הייתה עושה לי! מתעצבנת, זורקת צעצועים בכל מקום, מרביצה…"

"גם אצלי! בדיוק אותו דבר! …."

זו שיחה שהתקיימה לא מזמן ביני לבין ידידה שפגשתי. דיברנו על הבנות שלנו, בנות 4.

זו לא הייתה שיחה רגילה. בדרך כלל, אמהות (או אבות) לא מדברות על התחושות שלהן. הדגש תמיד על התחושות של הילד – איך הוא מרגיש בגן? האם רעב או שבע? האם כיף לו? האם יש לו חברים?….בשיחה הזאת היה יותר "מה עושים עם זה?!"

חשוב שנדבר על הרגשות שלנו – גם.

חשוב שנדבר על התחושות שלנו, ההורים, …על האופן בו הילדים, לפעמים, פוגעים בנו, אך לא מתוך זלזול בילדים, אלה מתוך רצון לשתף ולמצוא פתרונות אמיתיים לבעיות שלנו. הדבר יאפשר לשפר את היחסים ביננו לבין ילדנו ונהנה יותר מהשהות במחיצתם.

אחרת, נוצר הפער, שקיים היום בחברה שלנו, בו האנשים, מצד אחד, מגינים על הילדים, מעריצים אותם, מעלים אותם אפילו לרמת "נסיכים ונסיכות", אבל מצד שני ממהרים להיפטר מהם בהזדמנות הראשונה ומכריזים, בלי היסוס, "סוף סוף החופש נגמר" או "תקשיבי, אני כבר לא יכולה. בא לי שילכו כבר…". אני חושבת שהפער הזה היה נסגר מהר יותר אם כולנו היינו מטפלים – נכון ובזמן (ולפעמים הזמן הזה הוא בין 0 ל-6 שנים) – בבעיות שיש לנו עם הילדים.

אני כבר כתבתי על התקפי זעם אצל הפעוטה שלי. ההתקפים החריפים אומנם הסתיימו בגיל 3, אך הייתי חווה את השאריות שלהם בצורת זריקת צעצועים ומכות כשמשהו היה קורה שלא כרצונה.

סירבתי להמשיך לחיות באווירה הזאת שבה התקפי זעם יכולים להופיע פתאום. … וכל שינוי מתחיל מלהודות ש"לא נעים לי" – לי, לאמא.

יום אחד, שאלתי את הסייעת בגן: "מה אתן עושות כשהילדה זורקת צעצועים או מרביצה כשהיא כועסת?" היא ענתה לי: "אני יודעת למה את מתכוונת – לרוב זה לא קורה בגן, אלה בבית. גם לי זה קרה עם הבת שלי. …..כשהיא מתחילה להרביץ, תתפסי את הידיים שלה, תושיבי אותה על הברכיים שלך, עם הגב אליך (כדי שלא תוכל להרביץ), תחזיקי אותה, ותגידי: "אנחנו לא מרביצים, להרביץ זה כואב"….אל תשחררי, עד שלא תירגע. תחזרי על המשפט – "אנחנו לא מרביצים". ….אבל הכי חשוב – תהיי עקבית, כשהיא מרביצה או זורקת צעצועים, ישר תקחי ותושיבי אותה. אל תדלגי אפילו על פעם אחת. אצלי זה עבד. היא הפסיקה להרביץ".

אז זהו, שגם אצלי זה עבד. גם הילדה שלי הפסיקה להרביץ לי או לזרוק צעצועים בהתקף זעם.

היום, זה אומנם קורה לעיתים רחוקות מאוד, כשהיא עייפה, אך לא בתדירות גבוהה ובלתי נסבלת כמו שזה היה פעם. ואם כבר ההתקף קורה, היא מבינה שהיא עושה דבר רע.

כשזה קורה, אני אומרת לה: "אז מה את אומרת? צריך לשבת?" היא תמיד עונה: "כן" ובאה לבד לשבת על הברכיים שלי ולהירגע, ואפילו מקרבת את הלחי שלה אל הלחי שלי (כיף לאמא גם). אחרי שנרגעת, היא אומרת "סליחה".

אם היא זרקה צעצועים, אני גם שואלת אותה: "את צריכה עזרה לאסוף?", היא עונה "כן", ואנחנו הולכים לאסוף אותם ביחד.

כן, זה היה אחת השבועות היותר קשים בחיי, אבל אני מאמינה שאמא לא צריכה לסבול במחיצת ילדיה ותפקידנו לעשות הכל כדי שיהיה לנו נעים בקירבתם.

הרבה יותר נעים לי להיות בקירבתה עכשיו.

הכל בידיים שלנו.

נ.ב

בהתקף זעם, תמיד כדאי לשאול את הילד למה הוא כועס ולתת לו לבטא את הסיבה במילים. כך ילמד לבטא את הרגשות שלו במלים ולא באלימות.