המלצה על משחק זכרון וגם, איך לימדנו את בתי להפסיד בכבוד

אומנם כבר פרסמתי פוסט על פעילות בנושא הדגלים, אבל אני רוצה שוב לדבר על משחק הדגלים – רק קצת אחרת. בפוסט הזה, אני רוצה לספר לכם עד כמה משחק, שנראה פשוט במבט הראשון – משחק זכרון של דגלים, יכול לתרום לפיתוח ילדנו.

דרך אגב, קניתי אותו ב"מקס סטוק".

בואו נעבור לתכל'ס – מה לימדתי את בתי, בת ה-4, דרך המשחק:

– להכיר את הדגלים של המדינות

– להפסיד בכבוד

– להתאפק ולחכות לתור שלה

– לספור מ-1 עד 10

– להבין את המושג "גדול ב-"

– ומיותר לציין – עבדנו בריכוז ופיתחנו זכרון

הכנות למשחק

הכל מתחיל מחשיפה – קניתי את המשחק והוא היה בבית. פשוט מאוד. אבל לא מספיק.

בחרתי מהמשחק את כמות הכרטיסיות שמתאימה לילדה בגיל 4 והצבתי אותן בסלסלה על המזנון (תקראו לו "המדף המונטסורי" בסלון). חיכיתי לרגע המתאים.

לומדים לחכות בתור ולהפסיד

רגעים מתאימים קורים לפעמים באופן הכי לא מתוכנן. בתי, נועה, בת ה-8, התעניינה בדגלים שהיו בסלסלה, קראה לאחותה הקטנה, תמר, בת ה-4, והושיבה אותה לשחק.

אני ישבתי במרחק לידן. שמעתי ברקע, את נועה, מסבירה לאחותה הקטנה את החוקים. לא האמנתי שתמר תבין. ציפיתי גם לצרחות והן לא איחרו לבוא.

בזווית העין ראיתי את נועה מרימה שני קלפים זהים, לוקחת אותן לעצמה, המתנתי בדריכות לתגובה של תמר, וכמובן היא באה מיד אחרי זה – תמר פלטה צעקת יאוש והתחילה למרר בבכי. נועה, בתגובה, דרשה להמשיך בתור שלה. תמר ניסתה, בכל הכוח, להרים את הקלפים. היא קיבלה בתגובה: "לאאא!". נועה החזיקה את הקלפים בכוח ולא נתנה לה להרים אותם. זה היה "לא" ארוך ומאיים, בתוספת: "אם את ככה, אני לא משחקת איתך! זה תור שלי עכשיו כי יצא לי אותו דבר". נועה לא ויתרה לה.

תמר קמה, תוך שהיא מתייפחת, ונחושה לעזוב "את הכל". נועה שוב לא ויתרה: "אם את הולכת, אני לא משחקת איתך יותר". תמר התיישבה בחזרה. כעבור צעד נוסף כבר הגיע התור המיוחל של תמר. היא שמעה את ה"עכשיו התור שלך" מאחותה הגדולה וניצוץ של תקווה ניצת בעינייה. היא הרימה את הקלפים שלה. לא הייתה התאמה.

היא ניסתה שוב לדלג על החוקים ולהציץ בקלף השלישי, שלא מגיע לה. שוב שמעה צרחה מאיימת של נועה. שוב בכי. שוב לא ויתרו לה. כך זה נמשך, עד ש …. תמר סוף סוף הרימה שני קלפים זהים. נשמעה צעקה: "אותווו דבררר!", וכל הבית רעד משמחה. נשמתי לרווחה.

נועה הובילה אותה להצלחה. יש מה ללמוד ממנה.

אבל דברים גדולים לא קורים ביום אחד. נועה העבירה לי את הדגל, כך לפחות הרגשתי, ואני לקחתי אותו וצעדתי איתו קדימה. המשכתי לשחק איתה, בהזדמנויות שונות, ולא ויתרתי. גם כשהיא בכתה, לא שיניתי את חוקי המשחק.

בהמשך, העברתי את הדגל גם לבעלי.

היום, תמר משחקת במשחק ברמה של מבוגרים. אני מוותרת לה רק לעיתים רחוקות, מבלי שהיא תדע על כך.

לפעמים, כשהיא רואה שהיא מפסידה ומישהו נמצא שוב בעמדת המנצח, היא מגיבה ב: "אני לא בוכה!". פשוט ככה. היא מכבדת את הבן אדם שיושב מולה, גם כשזה קשה לה.

לומדים את המושג "גדול ב-"

ניצלתי את חוש התחרותיות של תמר כדי ללמד אותה את המושג "גדול ב-".

בהתחלה, היינו סופרים את הקלפים של כל אחד ובסוף הספירה הייתי מכריזה "למי יש יותר". עם הזמן, הוספתי שלב נוסף, הצבתי שתי חפיסות קלפים, אחת ליד השניה, וביקשתי ממנה להצביע איפה יש יותר.

כשראיתי שזה קל בשבילה, עליתי שלב. השוותי את חפיסות הקלפים והראתי בכמה קלפים היא ניצחה. (עדיף לעשות זאת בפעם הראשונה כשהילד מנצח, כי הקשב שלו הוא "על המקסימום". הוא רוצה לדעת "ב"כמה הוא טוב יותר מאחרים. "ב"-8, לדוגמא). "וואו! ב-8 יותר!", הכרזתי אחרי שספרתי את ההפרש. "את ניצחת ב-8!", חזרתי על עצמי.