מתבגרים הם עולם אחר מילדים. הם עסוקים בחיי החברה שלהם, בלימודים ובמבחנים – העולם שלהם עמוס, ונראה כי קריאת הספרים היא לא בראש מעיינהם. אבל, כמו שנוכחתי לדעת, עדיין אפשר לגרום להם לקרוא ספרים. ולפעמים, החשק לקרוא ספר, בא להם בדרך המפתיעה ביותר.

פעם, באחד הטיולים שלי בים, פגשתי ידידה יקרה, שעבדה איתי באחת העבודות הקודמות שלי. דיברנו על "הא ודא", ואז, כשהתחלנו לדבר על קריאת ספרים היא אמרה משפט שנשאר איתי גם אחרי שהיא עזבה: "כדי שהילדים יקראו ספרים, אנחנו, ההורים, צריכים גם לקרוא".

בנסיעה שלי הביתה, תוך הנהיגה, חשבתי על מה שהיא אמרה. "היא צודקת. זה תמיד היה ככה. אם אתה מעשן, ילדים שלך יעשנו. אם אתה מקלל, ילדים שלך יקללו. הילדים הם המראה של ההורים. זה לא חוק ברזל, ולפעמים אפילו עובד הפוך, אבל הוא כן עובד במקרים רבים."

אצלי "הקריאה" באה בתקופות. פתאאאום יש לי חשק להתכרבל בשמיכה ולצלול לתוך העולם הדמיוני. "מי יהיה הסופר הזה שאבחר היום לצלול לתוך העולם שיצר עבורי?!", אני שואלת את עצמי בהתלהבות תוך שאני עומדת מול מדפי הספרים אצלי בבית. אם התקופה הזאת כבר מגיעה, אז אני מתחילה לקרוא ספרים אחד אחרי השני.

כך, שמתי לב, זה קורה גם אצל בעלי. הוא גם מתחיל לקרוא בפתאומיות, ספר אחרי ספר. ואז … דממה, אצל שנינו – לחצי שנה, שנה, שנתיים.

גם עכשיו, "זה" התחיל, במקביל, אצל שנינו. הוא שלף וקראה את "סוד דה וינצ'י" של דן בראון. אחר כך ביקש ממני להשיג לו עוד ספרים של אותו הסופר.

בית הקלפים הופעל. אני גם שלפתי ספר והתחלתי לקרוא את ספרו של שלום עליכם, ששכב אצלי על השידה במשך כשנה. ואז, מתברר, נפלו עוד כמה קלפים, והגיעה ההפתעה האמיתית – שמעתי אותה שואלת: "מה אתה קורא?". המתבגרת ראתה, במשך כמה ימים, את אבא שלה שקוע בקריאת הספר, והתעניינה בו.

אני לא האמנתי למשמע אוזני. אחרי זמן רב שאף ספר שהצעתי לה, לא נמצא מתאים, פתאום היה ניצוץ של התעניינות מצידה בקריאה. … הקלפים המשיכו ליפול, כנראה, וכעבור מספר ימים היא כבר ביקשה ממני להביא לה את הספר הראשון בסידרת הספרים שכבר הייתה לה. כמובן שזרמתי על גל ההצלחה. הבטחתי להביא לה אותו מספריה.

אומרים שצריך "להכות על הברזל בעודו חם", וזה מה שעשיתי. כבר כמה ימים אחרי זה, הספר הראשון בסידרה היה אצלה על המיטה.

בשבת, מיד אחרי שהבאתי אותו, היא התיישבה, לבד, מבלי שאמרתי לה מילה, לקרוא אותו.

"אני לא מאמינה. ידידתי צדקה. זה באמת עובד", חשבתי כשאני מסתכלת בפליאה על הילדה שלי קוראת. …. לפעמים זה עובד.

באותו היום, היא קראה את הספר במשך כשעה ואמרה: "אמא, הגיבורה בספר ממש בגיל שלי. (בת 16) …יש עוד ספרים בסידרה הזאת?".

אז לא אסיים ואשאיר אתכם בלי המלצה לספר. לספרים, שהבת שלי אהבה ושקיבלתי אותם בהמלצת הספרנית ("כל הנערות אוהבות את הסידרה הזאת"), קוראים "נולדו בחצות" ו-"ערים עם שחר" של סי. סי. האנטר.

נ.ב

האם ציינתי שבשבתות היא לא משתמשת בטלפון נייד?

כן, כל פרט חשוב כשזה מגיע למתבגרים.