בערב, כשהקראתי לתמר את הספר ״העיירה שבתיבה״, לפני השינה, ביקשתי ממנה לקום מהמיטה ולגשת איתי אל החלון. היא שמחה מאוד (פרט לא מפתיע, בהתחשב בעובדה, שאין ילד בעולם הזה, שלא ישמח, כשהוא כבר במיטה, לקום ממנה ולעשות ״דבר מה״. וזה באמת לא משנה ״מה״). נצמדנו אל החלון והסתכלנו אל קו האופק בו רואים את הבתים של רמת גן, גבעתייים ותל אביב. "תמרי, אם הבית שלנו היה שם, רחוק רחוק, הוא היה נראה לך קטן או גדול?", שאלתי אותה, מכוונת במקצת אל התשובה. בלי להתלבט היא ענתה לי: "קטן". "ואם היינו נוסעים לשם", המשכתי עם הרעיון, "ומתקרבים אליו ממש קרוב, איך לדעתך הוא היה נראה? קטן או גדול?". היא חשבה לרגע קט וענתה את התשובה הנכונה: "גדול!". המשכתי עוד קצת בהסבר שלי: "כך מישה ראה את הכיפות שהובילו אותו לעיירה. מרחוק הכיפות נראו לו קטנות והוא חשב שלא יעבור, אך ככל שהתקרב, הכיפות הפכו להיות גדולות ומתאימות לגודל שלו". סיימתי להסביר לה על הפרספקטיבה. חזרנו למיטה והמשכנו לקרוא את הסיפור.

את האמת, לא האמנתי שאגיע לשלב הזה שבו אוכל להסביר לתמר על תופעת הפרספקטיבה. כשהקראתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, הרגשתי שאני מקריאה אותו קצת בכוח. השפה נראתה לי גבוהה מידי, הסיפור ארוך מדי והסברים על תעתועי הראיה – קצת מורכבים מדי לילדה הקטנה מלהבין. זרקתי אותו באיזה מגירת ספרים רחוקה, מאוכזבת – בעיקר מעצמי, שלא הצלחתי להעביר לילדה את היופי שבסיפור, ושכחתי ממנו.

מה גדולה הייתה הפתעתי כשכעבור כחודש-חודשיים, תמר ביקשה לקרוא שוב את הספר "על הפעמונים". לא האמנתי למשמע אוזני. "היא זכרה אותו!". אומר לכם את האמת – התרגשתי. התרגשתי כי המשמעות הייתה שהצלחתי ליצוק תשתית לקריאות שעוד יבואו ושיחות מעניינות שנוכל עוד לנהל, יחדיו, על הספר המופלא הזה.

הספר ״העיירה שבתיבה״ נכתב ע״י נסיך (אמיתי!) ולדימיר אודוייבסקי, לפני כ-200 שנה. הוא מספר על ילד שאביו מביא לו תיבת נגינה קטנה ויפהפייה ״עם שערים, צריחים ובתים…וכולם עשויים זהב״, ומזהיר אותו שלא לגעת בקפיץ הקטן, אחרת המנגנון שבתיבה ישבר.

התיבה מסקרנת מאוד את מישה הקטן. באורח פלא, הוא מצליח להיכנס לתוכה ומגלה שם עיירה שלמה בה חיים ילדונים-פעמונים, שרתים-פטישונים, אדון תוף עם זיזים ונסיכת הקפיץ. הוא מגלה גם שלמרות ששוררת שם אידיליה והכל מתואם ועובד כמו שצריך, החיים בה עדיין לא כל כך הוגנים.

כמו שכבר ציינתי, נושא הפרספקטיבה חוזר בסיפור הזה כמה וכמה פעמים. הפרספקטיבה מוצגת בספר זה לא רק במובן הפיזי שלה, כפי שהסברתי אותה לתמר, אלה גם במובן הפילוסופי של המילה. הדברים שנראים מרחוק בצורה אחת, נראים אחרת כשמסתכלים עליהם מקרוב. הבתים הזעירים, הצריחים, והעצים עשויים זהב, מוסיקה הבוקעת מתוך התיבה פתאום מקבלים משמעות אחרת והופכים לחוסר צדק מוצהר כשהילד מתקרב אל המנגנון שמפעיל את התיבה ורואה את אדון התף ״שוכב על הספה, לבוש חלוק משבץ זיזים, מתגלגל מצד לצד ופניו נשואות תמיד מעלה״, מחכה לתפוס את הפטישון. (אני בהחלט הולכת לדבר עם תמרי גם על הפילוסופיה של הפרספקטיבה).

והנה עוד ציטוט אחד להמחשת החוסר צדק ששרר במקום:

גברתי הנסיכה! מדוע את נוגחת בצלעות האדון המשגיח?

מישה לא מתאפק, לוחץ על הקפיץ ושובר את כל המנגנון.

ביקש מישה לבדוק את דברי הנסיכה. הוא רכן ולחץ עליה באצבעו. בן-רגע השתחררה נסיכת הקפיץ ונמתחה בעצמה, התף הסתובב ביתר שאת, הפטישונים הלמו במהירות הולכת וגברת, הפעמונים נגנו במהומת צלילים. ואז באחת פקע הקפיץ. הכל נדם, התף נבלם, הפטישונים נשמטו, הפעמונים נטו, השמש עצרה מלכת, הבתים התמוטטו. רק אז נזכר מישה שאבא אסר עליו לגעת בקפיץ.

באמצע הסיפור חיכתה לי הפתעה מצידה של תמר. כשסיימתי להקריא לה על הפעמונים, הפטישונים ועל אדון תוף עם הזיזים, ועשיתי הפסקת קריאה לרגע (קיוויתי, תוך כדי, שהעצירה הזאת תעזור לה לעשות סדר בין כל החלקים של המכונה שעליהם היא שמעה עד כה), ראיתי אותה עדיין יושבת, חושבת בדריכות. פתאום, היא לחשה לי: "אמא, אנחנו חייבים לנסוע שוב לפארק הברווזים (כך היא קוראת לפארק ״הלאומי״ שברמת גן). את רוצה שאני אנגן לך שם על התיבה?! אני יודעת לנגן ממש יפה! נכון שאת רוצה?!" נפעמתי. היא זכרה את תיבת הנגינה השקופה שמוצבת בפארק הלאומי והמנגנת את אחת משירי נעמי שמר. (ומי שלא היה בחלק הזה של הפארק, שהוקדש כולו לפועלה של נעמי שמר, אני מאוד ממליצה, לבקר בו). ולא רק זה, היא גם עשתה לבד את ההגבלה בין התיבה שבסיפור לתיבה שראתה שם!

לסיכום, אני ממליצה על הספר!

רכשתי אותו באתר של הוצאת קדימה.