חינוך רוסי – יש דבר כזה?

הייתה לי שיחה אקראית בחנות צעצועים, עם שני מוכרים, בגיל שלי – לשניהם יש ילדים. אחד מהם הכריז "אין על החינוך הרוסי!". אני רגילה לשמוע את המשפט הזה, בהקשר לילדים שלי, ולא מסכימה איתו. אני טוענת ש: " אין כזה דבר חינוך רוסי", יש "חינוך" ויש "חוסר חינוך". הסברתי לו שאני מעירה לילדים שלי כשהם צועקים ברחוב ומסבירה להם שזה לא נעים לאנשים אחרים לשמוע את הצרחות שלהם. "מה "רוסי" בזה שאני מלמדת את הילדים לכבד אנשים אחרים?"

התחלנו לדבר על הצגות. אחד המוכרים אמר: "מה, לא תקחי את הבנות ליובל המבולבל?לרינת?!… כולם לוקחים". עניתי: "אני לא אשלם על ההצגה שכל התוכן שלה הוא חסר משמעות." כאן המוכר השני הודה: "היינו בהצגה של רינת והיה מזעזע, … שום מסר"….אז מי רוסי כאן?

נזכרתי בחיכוי של ארץ נהדרת, בה הציגו בהדרגה את כל ההצגות שמציגים בחנוכה והגיעו לתאטרון גשר, שמציג בדרך כלל קלאסיקות כמו גוליבר, מסעות אודיסאוס ועוד. המנחה שאל את השחקנית "דודינה": "אבל האם ילדים נהנים?" היא ענתה: "מי צריך להנות?! שיסבלו!" אומנם אני צחקתי כי זה בדיוק הדימוי המטעה שנוצר לחינוך, הכביכול, רוסי, אבל הבנתי גם עד כמה הדימוי הזה מושרש עמוק בתודעה של החברה הישראלית, שאי אפשר כבר להלחם בו. האם לחנך זה לגרום למישהו לסבול?

חינוך אכן כרוך במאמץ של הורה ובמאמץ של ילד….אבל "לסבול"?! אני והילדים שלי נהנים לבלות ביחד, אבל אני גם מחנכת. אין שום סתירה בין הדברים.

…הקלות שבה מגדירים חינוך….חינוך דתי לאומי, חינוך רוסי….מתריסה. …חינוך…פשוט חינוך.

קראתי ב- ynet בלוג "משתדרגים באמריקה" שכותבת אמא שהיגרה לארה"ב. לאחת הכתבות היא בחרה כותרת אמיצה מאוד: "סליחה, גברת? הילדים שלך בהמות" ומתחתיה היא מסכמת:

בישראל אני מלח הארץ. אבל באמריקה? באמריקה אני האישה חסרת התרבות שמסתובבת עם ילדים מלוכלכים שמרביצים אחד לשני וצועקת עליהם. משפחה? במבה? סמרטוט רצפה? הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בישראל הוא המעמד החברתי שלי

היא ממשיכה ואומרת:

"אנחנו מורידים את הרמה בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו פה", אמר לי טל, הדוקטור שבשביל הפוסט דוקטורט שלו הגענו לאמריקה, כשסיפרתי לו מה קרה. וזה נכון: כמה ימים לפני כן הלכתי עם הילדים לשיעור קרטה של נבו. כל הילדים האמריקאים ישבו בשקט וחיכו לשיעור ורק הבנים שלי רצו מסביב וצרחו, למרות המחאות שלי. בסוף המנהלת בכבודה ובעצמה גערה בהם ואני גררתי אותם החוצה יחפים בקור של 3 מעלות כי ניצן לא הסכים לנעול נעליים. איזה בושות.

אז מי אמר חינוך רוסי?

נסיכים שלא סופרים את ההורים שלהם – כל כך רגיל לארץ.

אני לא מצליחה להבין: למה הבנים שלי הם היחידים שאומרים לילדים האחרים בגן "אני אהרוג אותך"? למה הם הילדים היחידים שרצים בקניון ומצביעים על זרים? מה ההורים האמריקאים עושים כדי שהילדים שלהם יתנהגו כל כך יפה כל הזמן ויקשיבו להם?

תוכלו לקרוא אחת הכתבות שלה כאן: http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family-moving-america/Article-422bd22b90ec151006.htm?sCh=e8fd0a8a42b81510&pId=25483675

מקווה שלפחות הציטוט האחרון ישכנע אתכם שאין כזה דבר חינוך רוסי. יש "חינוך" – והוא מסתכם, לכל הפחות, בללמד את  הילד לכבד את "המרחב" שבו הוא נמצא – את המנקה שינקה אחריו את הזבל שהוא זרק, את האנשים שבאים להנות בבית קפה ושומעים את הצרחות של הילדים, את האנשים שמגיעים לחוף הים ונאלצים לשמוע מוזיקה רועשת שלא מהסוג שהם אוהבים, את האנשים שעומדים בתור ועוקפים אותם כאילו הם אינם נראים, את הבן אדם שמשוחח איתכם ברגע הזה ועוד ועוד.

…. ואם לא תעירו לילד, "זה" (החינוך הרוסי, הדתי הלאומי וכל חינוך אחר הקיים בעולם), לא יקרה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s