חינוך רוסי – יש דבר כזה?

הייתה לי שיחה אקראית בחנות צעצועים, עם שני מוכרים, בגיל שלי. לשניהם יש ילדים. אחד מהם הכריז: "אין על החינוך הרוסי!". אני רגילה לשמוע את המשפט הזה, בקשר לילדים שלי, ולא מסכימה איתו. אני טוענת ש"אין כזה דבר חינוך רוסי", יש "חינוך" ויש "חוסר חינוך".

האם זה שאני מעירה לילדים שלי כשהם צועקים ברחוב, ומסבירה להם שזה לא נעים לאנשים אחרים לשמוע את הצרחות שלהם – האם זה "רוסי?". מה "רוסי" בזה שאני מלמדת את הילדים לכבד אנשים אחרים?

התחלנו לדבר על ההצגות. אחד המוכרים אמר: "מה, לא תקחי את הבנות ליובל המבולבל?לרינת?!… כולם לוקחים". עניתי: "אני לא אשלם על ההצגה שכל התוכן שלה הוא חסר משמעות." כאן המוכר השני הודה: "היינו בהצגה של רינת והיה מזעזע, שום מסר! לא הייתי לוקח אותם שוב…..". "כן כן", גיחכתי לעצמי, תוך כדי השיחה, "אתה לא "רוסי" במקרה?!".

נזכרתי בחיכוי של ארץ נהדרת, בה הציגו בהדרגה את כל ההצגות שמוצגות בחנוכה, והגיעו לתאטרון גשר, שמציג, בדרך כלל את הקלאסיקות כמו "גוליבר", "מסעות אודיסאוס", ועוד. המנחה שאל את השחקנית דודינה: "אבל האם הילדים נהנים?". היא ענתה: "מי צריך להנות?! שיסבלו!".

אומנם צחקתי, כי זה בדיוק הדימוי המטעה שנוצר לחינוך, הכביכול, "רוסי", אבל הבנתי גם עד כמה הדימוי הזה מושרש עמוק בתודעה של החברה הישראלית, שאי אפשר כבר להלחם בו. האם לחנך זה לגרום למישהו לסבול?

חינוך אכן כרוך במאמץ של הורה ובמאמץ של ילד….אבל "לסבול"?! אני והילדים שלי נהנים לבלות ביחד, אבל אני גם מחנכת. אין שום סתירה בין הדברים.

הקלות שבה מגדירים חינוך – חינוך דתי לאומי, חינוך רוסי, מתריסה. חינוך הוא פשוט … חינוך.

פעם קראתי כתבה ב- ynet מתוך הבלוג "משתדרגים באמריקה". את הבלוג כותבת אמא שהיגרה לארה"ב. לאחת הכתבות היא בחרה כותרת אמיצה מאוד: "סליחה, גברת? הילדים שלך בהמות", ומתחתיה היא מסכמת:

בישראל אני מלח הארץ. אבל באמריקה? באמריקה אני האישה חסרת התרבות שמסתובבת עם ילדים מלוכלכים שמרביצים אחד לשני וצועקת עליהם. משפחה? במבה? סמרטוט רצפה? הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בישראל הוא המעמד החברתי שלי

היא ממשיכה ואומרת:

"אנחנו מורידים את הרמה בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו פה", אמר לי טל, הדוקטור שבשביל הפוסט דוקטורט שלו הגענו לאמריקה, כשסיפרתי לו מה קרה. וזה נכון: כמה ימים לפני כן הלכתי עם הילדים לשיעור קרטה של נבו. כל הילדים האמריקאים ישבו בשקט וחיכו לשיעור ורק הבנים שלי רצו מסביב וצרחו, למרות המחאות שלי. בסוף המנהלת בכבודה ובעצמה גערה בהם ואני גררתי אותם החוצה יחפים בקור של 3 מעלות כי ניצן לא הסכים לנעול נעליים. איזה בושות.

האם "לשבת בשקט ולחכות" זה חינוך "רוסי", או "אמריקאי"? או אולי זה סתם "משהו" שנקרא "סבלנות" או "כבוד לסביבה".

נסיכים ש"לא סופרים" את ההורים שלהם – כל כך רגיל לארץ.

אני לא מצליחה להבין: למה הבנים שלי הם היחידים שאומרים לילדים האחרים בגן "אני אהרוג אותך"? למה הם הילדים היחידים שרצים בקניון ומצביעים על זרים? מה ההורים האמריקאים עושים כדי שהילדים שלהם יתנהגו כל כך יפה כל הזמן ויקשיבו להם?

תוכלו לקרוא אחת הכתבות שלה כאן.


אז לסיכום אגיד – לדעתי, אין כזה דבר חינוך "רוסי". יש "חינוך" – והוא מסתכם, לכל הפחות, בללמד את הילד לכבד את "המרחב" שבו הוא נמצא – את המנקה שמנקה את הרחוב (וצריך להרים את הנייר שהוא זרק), את האנשים שבאים להנות בבית קפה (ושומעים את הצרחות שלו), את האנשים שמגיעים לחוף הים (ונאלצים לשמוע את המוזיקה שהוא מדליק והם לא אוהבים), את האנשים שעומדים בתור (ועוקפים אותם כאילו הם בלתי נראים), ואפילו את הבן אדם שמשוחח איתכם ברגע הזה – גם אותו כדאי ללמד לכבד. ….ובסופו של דבר, אם ההורה לא יעיר לילד, "זה" (החינוך הרוסי, הדתי הלאומי או כל חינוך אחר הקיים בעולם), פשוט "לא יקרה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s